קואצ'ינג לילדים - עיצוב פרדיגמות חיוביות / גלי הכרמלי

בשנתיים האחרונות יש לי הזכות לאמן אנשים וארגונים להתעורר, לחלום ולהגשים את חלומותיהם. מהות העבודה שלי כמאמנת וכמנחת קבוצות אימון, היא לעודד אנשים לעזוב את הטייס האוטומטי, להתחיל לחלום ולגרום לדברים לקרות.

במהלך עבודתי עם מבוגרים נחרדתי לגלות עד כמה הצליח תהליך ה"אילוף" שאנחנו עוברים בילדותנו. כילדים, אנחנו נולדים סקרנים, פתוחים ונלהבים, ולאט לאט מתחיל העולם לאלף אותנו להתאים את חלומותינו אליו ("חלומות הפלנטה" ע"פ ארבע ההסכמות), במקום להפך. רוב המבוגרים אינם מגשימים את יכולותיהם, משום שאולפו מגיל צעיר לחשוב שהם לא יכולים, או שזה מסוכן או מפחיד מדי ללכת אחר צו לבם. כך קורה, שהם מעדיפים את ביצת הבינוניות על פני החיים האמיתיים.
אחת המתאמנות שלי לדוגמה היתה "מרצה כרונית", שניסתה לרצות את כולם כל הזמן והעמידה את הצרכים שלה תמיד במקום האחרון. התנהגות זו, ששירתה אותה כילדה התקבעה, וכעת משבגרה, התקשתה מאוד לשנותה. היא אימצה לעצמה פרדיגמה שלילית (אמונת כזב), כי "רק אם אעשה מה שהם רוצים, הם יאהבו אותי" או "אני שווה רק כשאני עושה מה שהם רוצים". בבגרותה היא המשיכה לוותר על הכוח שלה, למרות שהתנהגות זו הגבילה אותה וחיבלה בחייה. צריך לזכור: לעיתים קרובות אנו מחויבים לאמונת הכזב יותר מאשר לחיים בלעדיה. כלומר אנחנו מחויבים יותר לידוע ולמוכר מאשר לחדש, לאפשרות שיש בה הרבה אי ודאות. נדרשה עבודת עומק בת כחמישה חודשים כדי לוותר על הצורך לקבל הערכה מבחוץ, ולחזור לאני האותנטי שלה.

אימון הילדים- גישה חיובית מגיל צעיר
כדי שלא להגיע לבגרות עם כל התקיעויות האלה, מוטב לגשת לעיצוב התנהגות כבר בילדות. האבחנה כאן היא "רפואה מונעת" לעומת "רפואה קונבנציונלית": ללמד ילדים להביע את עצמם, לתת לגיטימציה לביטחון העצמי שלהם, לגרום להם לחלום את החלומות של עצמם, לא של מישהו אחר, ולא לוותר על האני שלהם.
שאלתי את עצמי מה אפשר לעשות אחרת? כיצד? לעזור לילדים לעצב חוויה אחרת של תפישה עצמית, כאנשים אותנטיים, מחוללים, משפיעים, שלוקחים אחריות על סביבתם ויוצרים תקשורת אפקטיבית, רותמת, עם סביבתם? חיפשתי ומצאתי את "סדנת הילדים" שפיתחה בארב הוסלר במישיגן שבארה"ב ומיועדת לילדים בגילאים 8-12.  

האימון מספק לילדים כלים להעצמה אישית וחיזוק הבטחון העצמי שלהם, חיזוק האמונה בעצמם ובהשפעתם על העולם, יכולת לתקשר באפקטיביות ובצורה רותמת עם זולתם, ויכולת לנתב ולהביע מגוון גדול של רגשות. הם לומדים לתפוס מקום בעולם, ולתעל ביעילות את רגשותיהם. 
באימון הילדים איננו משנים תכונות ואיננו עושים קסמים, רק מנסים לעצב רגעים מכוננים, שייצרו אמונות עצמיות מעצימות. שנות ה'אילוף' שהילדים התרגלו אליו עדיין מועטות, וניתן בקלות יחסית לאפשר להם לחזור לעוצמות המקוריות שלהם, לבחור בגישה חיובית, לא שיפוטית ולא ביקורתית, ולשאול איך הם מביאים הכי הרבה אור ושמחה לחיים שלהם.

 קצת על סדנת הילדים – עיצוב גישה והקשר לחיים:
מטרת הסדנה להקנות לילדים בגילאי 8 עד 12 מיומנויות תקשורת, מנהיגות וניהול רגשות. בסדנה האחרונה שנערכה ביולי יצרנו עם הילדים חוויות העשויות לסייע להם להיות האנשים העוצמתיים שביכולתם להיות. למשל דויד (שם בדוי), הקטן שבחבורה, למד לעמוד זקוף ולהנהיג בקול רם, ברור ובוטח חדר מלא ב-30 ילדים ומבוגרים ולהפעיל אותם כך שיבצעו בדיוק נמרץ את המשימה שלקח על עצמו. האם אתם יכולים לתאר לכם את עוצמתה של החוייה הזו עבור ילד קטן-גוף ושקט שבדרך כלל אינו פוצה את פיו בחברה? עוד למדו הילדים לפתח מיומנויות תקשורת עם חברים ומבוגרים, הכירו ביכולתם להשפיע על סביבתם ועל העולם, והתמודדו עם עיבוד ותיעול של רגשות לא פשוטים כמו כעס, פחד ועצב.

 כל קבוצה כוללת כ-20 ילדים. שני מנחים - גבר ואישה, שמהווים מודל להורים לצורך העניין, וכמה מלווים, מבוגרים או בני נוער, שעברו הכנה מתאימה. ההורים אינם משתתפים, והעבודה נעשית במסגרת קבוצתית ואישית כאחת. בתום הסדנה מתקיימת פגישה עם הורי הילדים שבמהלכה חושפים אותם לעבודה ולכלים העיקריים שניתנו לילדים בסדנה, כדי לשמור על שיתוף והמשכיות ההישגים.

סיפורה של אמילי:
חלק מהחוויה של הילדים נובעת מריבוי הגילאים והסגנונות בסדנה. לעיתים מגיעים ילדים עם נכויות. כולם מוזמנים, והמנחים עובדים עם מה שעולה בחדר. הילדים לומדים דרך התרגול והחוויה בלי הרבה דיבורים.
באחת הסדנאות השתתפה אמילי (שם בדוי) - ילדה נכה בכיסא גלגלים שגדלה בו מגיל אפס. באחד התרגילים הילדים מתחלקים לקבוצות, וצריכים לחצות נהר שורץ תנינים. חברי הקבוצה התלבטו מה לעשות עם אמילי, כדי שלא תהווה מגבלה לקבוצה. אמילי הפתיעה את כולם כשהושיבה שני ילדים על ברכיה, שניים על תומכי הרגליים ואחד על גבה, וחצתה את הנהר בטיסה מטורפת, מלמדת את הילדים פרק בתפיסת המוגבלות, ועל כך שההבדל הוא רק בגישה ובתפיסת השונה.  

אני מאמינה שבכוחו של אימון ילדים לספק רגעים 'מעצבי חיים'; כאלה שילדים יכולים לקבל בהם, בצורה לא מודעת, החלטות שעשויות לשנות את מהלך חייהם - כמו 'אני יכול', ' מקשיבים לי', ' אני רצוי ואהוב', ' אני מנהיג". כשאמונות אלה מתקבעות, וניתן לילדים מרחב פעולה הם הופכים להיות המנועים של עצמם.
עבודת האימון עם ילדים ממעיטה במילים ומרבה בתרגול, שתכליתו ליצור גישה והקשר מעצימים. בשונה ממבוגרים, כשילדים מועצמים אין צורך לדרבן אותם – הם יודעים בדיוק מה הם רוצים, וקמים נלהבים מאוד לעשייה הזו. אם רק ניתן מקום ולגיטימציה, ונעצים את האני האותנטי הקטן הזה להיות פשוט הוא – ניצור במו ידינו עולם טוב יותר של אנשים מוגשמים ושמחים.

 אסיים במילותיו של אושו מתוך ספרו המומלץ ביותר "חופש": "תפקידו של הורה, אב או אם, הוא דבר גדול, כי הוא מביא אורח חדש לעולם – אחד שלא יודע דבר, אך מביא עימו פוטנציאל מסוים. אם לא יתאפשר לפוטנציאל של הילד לגדול, הוא יישאר לא מאושר. אף הורה אינו רוצה שילדו יישאר לא מאושר. רק החשיבה שלו אינה נכונה. הוא חושב שאם הילד יהיה רופא, פרופסור, מהנדס, איש מדע אז יהיה מאושר. הוא לא יודע! ילד יכול להיות מאושר רק אם יממש מה שהוא בא לכאן להיות. הוא יכול להיות רק מה שטמון בזרע שהוא נושא בתוכו. עזור לו בכל דך אפשרית לחוות חופש, לזכות בהזדמנויות....."